נאום העגלה בסופרמרקט

קנייה שגרתית בסופרמרקט יכולה להוליד תובנות מעניינות על החיים. אנחנו באים לקנות מצרכים, אבל למעשה אנחנו חושפים את עצמנו גם ללקוחות פוטנציאליים.

נכתב כבר רבות על "נאום המעלית" להצגה עצמית “elevator speech”. בשבוע האחרון, חזרתי מקניות ומצאתי את עצמי בעיצומו של פיתוח סטארט אפ: נאום העגלה בסופרמרקט.

בתקופה האחרונה צורכים אצלנו בבית חלב בכמות מעל הרגיל.
כשנעמדתי בתור עם העגלה עמוסת המצרכים, היו לפני אנשים ובניהם עמד אבא ולצדו ילד כבן 7 שכמובן לא הכרתי.
כשהתחלתי להניח את המצרכים לקראת הגשתם לקופאית, הוצאתי גם את שקיות החלב. והיו שם הרבה. הילד שעמד לידי, הפנה את מבטו אלי והתחיל לספור את שקיות החלב, פנה לאביו ואמר: "אבא, תראה כמה חלב יש לאיש הזה", ואח"כ שב ופנה אלי וכאילו ביקש תגובה.

"אתה רוצה לדעת למה אני קונה כל כך הרבה חלב ?" – שאלתי.
"לפני שבוע", המשכתי מבלי לקבל את תשובתו, "קיבלתי במתנה פרה קטנה, ואני צריך לדאוג לה לאכול" אמרתי במלוא הרצינות.
הילד היה במבוכה שניה, ואח"כ פנה לאביו ואמר בקול שאי אפשר לסרב לו: "אבא, גם אתה יכול לקנות לי פרה כמו שיש לאיש הזה ?".

במצבים כאלה אני נדרש לקבל החלטות בשבריר שנייה: כל התיאוריות השיווקיות שלמדתי עומדות לנגד עיני, וכמובן הניסיון לאפיין את הצרכים השיווקיים של האדם העומד מולי- שעוד לא יודע מה מחכה לו.
אה- והדבר החשוב ביותר, העובדה שבני משפחתי לא עומדים לידי ובמיוחד זוגתי שתחייה- שבכל אירוע כזה מכוונת את המרפק שלה אל הצלעות שלי כאומרת "לא, אתה לא תעשה לי בושות כעת".

אבל אני, למזלי ולשמחתי, הייתי לבדי.

המשך הסיפור הוא די צפוי – הצגתי לו את כרטיס ביקור שלי, קיבלתי את הכרטיס שלו, חייכנו יחד עם הקופאית והאנשים סביבנו חיוך גדול, והלכנו לדרכינו.

יצאתי עם חומר למחשבה על ניצול זמן המתנה לזמן עבודה.