מה לעשות ? – לעשות !

בשבוע שעבר הפעלתי דוכן באירוע שהתקיים במסגרת אירוע ט"ו באב.  מה עושים כשאתה מציג באירוע, ואנשים לא מגיעים לדוכן שלך ?

במקום היו פעילויות ודוכני מכירות ואני, כאמור הצגתי באחד הדוכנים. באירועים מהסוג הזה יש "רגעים מתים" בהם אין זרימה של קהל. לא מבקרים אצלך דקות ארוכות ומתחילה להשתלט עליך עגמומיות. המחשבות מובילות אותך לכיוונים לא רצויים: "כמה אנשים מבקרים אצל המנוול שיושב בביתן שלידי, למה בכלל הגעתי לכאן היום, כבר 2 בצהרים ועוד לא עשיתי סיפתח, למה לא הקשבתי כשאמרו לי לא להשתתף באירוע וכו'. פשוט מחשבות רעות.

ברגעים הללו החשש הוא להיגרר ולבצע פעולות "אנטי שיווקיות": לשחק בטלפון הנייד, להשתמש במחשב הנייד סתם, לאכול, לנמנם – בקיצור אתה לא ממש נמצא במקום שבו אתה צריך להיות. ובינתיים במרחב דווקא מתחילים להגיע אנשים ואתה חדל אישים, חסר אנרגיה וחסר חיוניות.

נזכרתי בספרו של קולונל ריצארד מיינהרצהגן (מקור השם הוא מדנמרק, למרות צלצול השם הגרמני). מיינהרצהגן היה הקצין המדיני הבריטי הראשי בא"י תחת פיקודו של גנרל אלנבי בזמן מלחמת העולם הראשונה. בהקדמה לספרו "פרקי יומן מזרח תיכוני" הוא כותב בין היתר: בעודי נער הושפעתי השפעה עמוקה ממנהל בית הספר בו למדתי. תמיד היה אומר לנו הנערים: "אל תעמדו ותדברו שם, עשו משהו". או "מה אתם מסתכלים, עשו משהו בנדון". דבר זה לימדני פעולה בניגוד לדיבורים וויכוחים. בשל כך אולי נעשיתי נמהר. בהיותי בצבא אמרו לי לעתים קרובות שאני נחפז להסתער על מכשולים. אולי נכון היה הדבר, אך לעיתים קרובות עברתי אותם במקום שאחרים היססו". עד כאן דבריו של מיינהרצהגן.

הדברים נאמרו לפני למעלה ממאה שנים ונזכרתי בהם ברגעים בהם לא הגיעו לדוכן שלי אנשים. דווקא אז החלטתי "לעשות": הסתובבתי בין הדוכנים, צילמתי דברים כדי ללמוד מהם, הייתי יעיל עד שלקוחות התחילו להגיע – ואז חזרתי למקומי.

כאשר אנחנו מציגים באירוע מסוג זה, ובמיוחד כאשר יש מישהו קבוע שמאייש את הדוכן, כדאי ואף רצוי "לעשות".