אסקפיזים אקטואלי

השבוע נזכרתי באירוע שנכחתי בו בשנות השמונים. הדבר היה ככה: הגעתי לפגישה עם יעקב סולן -אחד מחלוצי שירותי שיחות הטלפון הבינלאומיות. במרכז המשרד היה פעמון גדול מידי פעם היה ניגש מישהו ומצלצל בפעמון הזה. כששאלתי לפשר העניין הוסבר לי שבכל פעם שנסגרת מכירה, ניגש העובד ומצלצל בפעמון הזה כדי לבשר על כך לכל הנוכחים במשרד – אם תרצו סוג של תקשורת.

פעם, לפני שנות דור, היה נהוג לסיים את שידורי טלוויזיה במהדורת חדשות בחצות.
נער הייתי בימים הללו ומשם הכנתי את עצמי לטקס השינה: קודם שומעים חדשות ואח"כ הולכים לישון. כאילו שהאסונות שמדווחים עליהם בלילה לא יכולים להמתין למחרת בבוקר.

הימים היו ימי הערוץ הראשון ללא מתחרים, ללא אינטרנט וללא סלולר.
כאשר בגרתי וראיתי שאני "ממתין לחדשות" כדי ללכת לישון הבנתי שיש לי בעיה, וניסיון ההתמודדות היה לכאורה פשוט – לא להקשיב למהדורות חדשות לפני השינה.
הדבר היה קשה, אך לא בלתי אפשרי ואכן עד היום אני מתמיד וממליץ על כך לכל אחד, ברגעי שיגרה ובמיוחד בימים אלה.

כחלק מהאסטרטגיה שאנו נוקטים בימים אלה בבתינו כדי לשמור על שפיות,
החלטנו על צריכה מושכלת של המדיה ובעיקר העדפה של תכניות מוסיקה על פני דיווחים ותכניות אקטואליה למניהם.
ביום שישי האחרון 16.11 האזנתי כהרגלי, לתכנית העולם השישי עם איציק יושע
תכנית מצוינת של מוסיקת עולם המשודרת בכל יום שישי בין תשע לאחת-עשרה בבוקר – אסקפיזים במיטבו.

הפעם הייתה ההאזנה לשידור מיוחדת מכיוון שהירי שבוצע באותו בוקר היה לכיוון אזור "עוטף עזה" ומידי כמה דקות כשנשמעה שם אזעקה, השמיע איציק יושע מגיש השידור בקולו הודעה על אזעקת "צבע אדום". המידע שנמסר כלל גם את שמות הישובים אליהם שוגרו הטילים, והיה נדמה כאילו אתה ממש מדלג בין היישובים הללו שאת שמם אתה שומע אולי בפעם הראשונה.

למי שגר באזור המרכז, כמוני, הייתה זו תזכורת לתחושה שחווים תושבי הדרום כבר 12 שנים. במשך כל אותה תקופה בכל פעם שהיה אירוע כזה, הייתה
הידיעה נדחקת במהדורות החדשות כעוד ידיעה רביעית או חמישית ויחד עם הידיעה הזו – כך הודחק הנושא בתודעת הציבור.
ביום שישי האחרון הרגשתי שהעניין שונה – לא משנה באיזה מקום שמעת את השידור, עמדת מול המציאות העגומה והמסוכנת הזו.
בתחילה הייתה התחושה קצת הזויה – תכנית המשדרת מוסיקת עולם שאמורה לזרוק אותך לאפריקה, ברזיל או פורטוגל משתרבבת בדיווחי מציאות של
שכונה במזרח התיכון, אבל כנראה שלא היה מנוס מכך- וטוב שכך.

לרגע חשבתי מה היה קורה אם שידורי "צבע אדום" היו נשמעים בתכניות הרדיו לפני 12 שנה.
לביטחונכם הנפשי – סננו את תכניות האקטואליה והעדיפו מוסיקה.