התקשורת יכולה גם להרוג

בשבוע שעבר התרחשו בעולם שני אירועים בעלי משמעות דרמטית, מבחינה תקשורתית.
ביום שלישי (4.12.12) פרסם ה"ניו-יורק פוסט", בעמוד השער שלו
צילום של אדם שנדחף אל הפסים בתחתית של ניו יורק, ומצא את מותו.
קי סוק האן, מקווינס נדחף לרכבת התחתית ומי שהיה שם צילם, ולא להושיט עזרה.
המקרה הזה העלה שוב את השאלה הבלתי נמנעת במקרים כאלה: "לצלם או להציל" .
כמובן שהצלה קודמת לצילום, אבל האם מישהו מסוכל לפקח על כך ?

טרם הספקנו להתאושש מהעניין הזה וכבר נחשפנו ביום רביעי (5.12.12) לסיפור תקשורתי נוסף שגרם לטרגדיה נוספת, הפעם בבריטניה.
ג'סינטה סלדאנה, האחות הבריטית ממוצא הודי התאבדה לכאורה, לאחר שנפלה קורבן למתיחה מצד שני שדרי רדיו אוסטרלים שחילצו ממנה מידע על הדוכסית ההרה קייט מידלטון – תוך שהם מתחזים למלכה אליזבת ולבנה צ'ארלס.

המנכ"ל שלהם אמר כי "השניים לא היו יכולים לצפות בשום אופן את השתלשלות האירועים". בעקבותהתקרית, הוחלט להקפיא באופן זמני את שידור התוכנית.
כשצ'ארלי צ'פלין צחק על אנשים, הוא קודם כל צחק על עצמו, ובשל כך הוא נערץ.
ואצלנו: שימו לב באיזו שפה אלימה ובוטה מדברים אלינו בפרסומות בטלוויזיה.

מה אפשר לעשות ?
אולי פשוט להפסיק לצרוך כלי תקשורת כאלה. עיתונים ואתרי חדשות המפרסמים תמונות מהסוג שפורסם ב"ניו יורק פוסט, ותכניות רדיו וטלוויזיה הפוגעים בנו הצופים.
לא לצפות , לא לפרסם שם ולפגוע בהם רק באמצעות הכיס. ובמישור המקצועי: האם לנסח מחדש את גבולות האתיקה העיתונאית ?
ואם אני בלוגר המוזמן לאירועי פתיחה – אני גם מחויב לאתיקה הזו ?

חשבתם על מקרה דומה, חלילה, שיכול להתרחש בתחנת הרכבת בעזריאלי ?
חשבתם מה היה עושה עורך החדשות ?

עוד דקה נשוב