געגועים לטרנזיסטור הישן

כמה תמונות מהשבוע שעבר הזכירו לי דווקא תמונות ממלחמת ששת הימים – יוני 67 לפני 45 שנה. געגועים לטרנזיסטור הישן.

בימים שלפני ששת הימים ב"תקופת ההמתנה", בלטו מראות של אנשים המצטופפים ברחוב
כאשר הם מאזינים למקלט רדיו נייד וקטן שהיה מכונה בפי כל "טרנזיסטור" אני אומר את הדברים מזיכרון של ילד בן 11.

טרנזיסטור

באותה תקופה ה"ביחד" בלט יותר מאשר ה"לחוד". רבות נאמר ונכתב על המעבר שעברו אזרחי ישראל מימי הקולקטיב של ה"אנו" ("אנו, אנו הפלמ"ח) , לימי האינדיבידואל של ה"אני". במבצע עמוד ענן קיבל ה"ביחד" משמעות קצת שונה.

בשבוע שעבר בזמן נפילת הרקטות, עוברים ושבים ברחוב היו עסוקים בדיבור בשליחת הודעות, או בצפייה בערוצי שידור תוך כדי הליכה. ברוב המקרים הם השתמשו במכשיר באמצעות אזניות. התקשורת הייתה אמנם תקשורת המונים, אבל הם צרכו את התקשורת הזו – לבד.

התמונה הצרובה בראשי כילד הייתה שונה – מסרים המתקבלים בתקשורת המונים בעזרת מכשיר רדיו טרנזיסטור כאשר אנשים מקשיבים לה יחד.

ה"טרנזיסטור" – אביו הקדמון של הטלפון הסלולרי החכם. מידי שעה עגולה בכל מקום שבו היו מתאספים אנשים – היה מישהו שולף את המכשיר הזה, ומיד מתקבצים סביבו אנשים נוספים לשמיעת החדשות.הרמקול הזעיר שידר את הידיעות, ואף אחד לא העלה בדעתו להקשיב לחדשות הללו בעצמו, בעזרת אזנייה. משמעות המושג "תקשורת המונים" במקרה הזה, הייתה ממש כפשוטו. כעבור דור הטכנולוגיה המשתלטת עלינו הופכת את תקשורת ההמונים למשהו הרבה יותר טוב ויעיל כמובן, אבל גם אישי יותר. כולם שומעים בנייד היכן נפלה הרקטה אבל כל אחד שומע את הידיעה הזו לבדו.

אמנם במקרה של עומס טלפוני ניתן להעביר בנייד הודעות סמס, אבל מבחינת אפשרויות השיחה – הופך המכשיר הנייד לחסר ערך.

למרות חידושי הטכנולוגיה אולי כדאי בכל זאת, לחפש את המכשיר הקטן והישן הזה. ייתכן והוא יהיה האמצעי היחיד לקליטת שידורים והודעות, שלא נדע.

אני, בכל אופן, מוצא את עצמי קצת מתגעגע אליו.