כן אני ציירת !

השבוע נתבשרנו כי ציוריה של אשתי הועלו לאתר מכירות בגלריה אינטרנטית.
הציורים באתר מיועדים לתת מענה למעצבים לשילוב אמנות בכל פרויקט
בעיצוב הבית, בית העסק והמשרד. העניין אכן מעורר התרגשות.

ציור

בפגישותי אני נתקל בתגובה תמוהה. אנשים, ובעיקר נשים מוכשרות שפיתחו במשך השנים תחביבי פנאי נתקלים בקושי ובתגובות לא מפרגנות, לעיתים מסביבתן הקרובה, לגבי העיסוק שלהן.
כאשר אני עוקב אחרי האמירות של הנשים הללו, אני חושב שיש כאן קצה חוט לאבחון הבעיה.
לקוחה אחת- שכירה המפסלת להנאתה, הראתה לי עבודות שהיא יצרה וכשאמרתי לה: "אז את אמנית !", היא חשה אי נוחות וגם ביטאה זאת במילים: "אני לא באמת 'אמנית".
תגובות דומות קיבלתי לגבי תחומי עיסוק אחרים, ואז הבנתי שהעניין אינו
קשור כלל לתחום עיסוק כזה או אחר, אלא לביטחון העצמי ולמה שאשה
כזו משדרת.

יש בארץ אלפים ואולי רבבות גברים ונשים המקיימים את התחביבים שלהם לעצמם: ציירים, פסלים, תכשיטנים וכו' – לכמה מהם אמרתם, לא פעם: "אז אולי שתמכרי את הדברים הללו".
והתגובה הייתה רצף של תירוצים ומחשבות שיפוטיות לא רלוונטיות החל
מ"יש הרבה יותר טובים ממני" ועד "כעת חורף, אני אמתין לפסח".
אם אותן נשים לא מעריכות את היצירה שלהן – מדוע שבני הבית יגיבו אחרת ?

האם יוצרים בכל התחומים, נמדדים רק עפ"י השכלתם והמוניטין האמנותי
שלהם ?  או שאולי יש חשיבות גם לביטחון העצמי ולאופן שבו הם משדרים לעצמם ולסביבה.

במקום להיות עסוקים בביקורת ובשיפוטיות, הגורמת לדיכוי כל יוזמה, כדאי מאוד לחפש יתרון יחסי ובולטות, או להיות עסוקים בחשיבה יצירתית לקידום אישי, לגיבוש חזון אישי, ולשיפור מיומיויות.