מה הקשר בין פריחת כלניות לניהול סיכונים

היינו גם אנחנו עם עוד זוג חברים, בין עשרות האלפים שיצאו לטייל באזור שדרות ובמערב הנגב. שם למדתי שיעור בניהול סיכונים.

חברים התקשרו וסיפרו על חוויות מהטיול עם הילדים בדרום. "ואיך הסתדרתם עם האוכל לילדים?" שאלתי, "לא הייתה בעיה", הם אמרו. "לקחנו אתנו אוכל. האמת שבתחנות הדלק ובמסעדות אי אפשר היה להשיג מקום פנוי – אבל אנחנו לא היינו צריכים." שמחתי בשבילם.

בשבוע הקודם היינו גם אנחנו עם עוד זוג חברים, בין עשרות האלפים שיצאו לטייל באזור שדרות ומערב הנגב. שם למדתי שיעור מעניין בניהול סיכונים.

הדרום אכן פורח ויפיפה, אבל כשאתה יוצא לטייל במזג אוויר אביבי, רצוי שתיקח בחשבון שבסביבות השעה אחת בצהרים יהיו אתך עוד כמה עשרות אלפי אנשים רעבים. לך תמצא מקום במסעדה במרחב "דרום אדום" .

האופטימיות אפפה אותנו. התקשרנו לכמה מסעדות כדי "להזמין " כמובן שלא היה מקום.

החלטנו שנכנס למסעדה הפתוחה הראשונה שנמצא בדרך. מישהו מקומי המליץ לנו על מסעדת אסא בתחנת הדלק בקיבוץ גבים – ולשם נסענו.

כשהתקרבנו לאזור ראינו עשרות אנשים יושבים מחוץ למסעדה, אבל כאמור היינו אופטימיים ונכנסנו בכל זאת.

פילסנו את דרכינו בין עשרות הסועדים, ראינו שהתפנה מקום והתיישבנו. השולחן היה עדין עם שאריות מהארוחה הקודמת, אבל כשהרעב מציק לך – זה לא הזמן לגינוני נימוס פולניים.

המלצרית החביבה שנראה על פנייה שהיא רוצה שהיום הזה כבר ייגמר – הודיעה לנו כי היא תוכל לשרת אותנו "רק בעוד 20 דקות".

מישהו משולחן סמוך נתן לנו טיפ – "לכו לקופה", הוא אמר, "תזמינו משהו בפיתה, זה יהיה מהר יותר". במצבים כאלה אתה נאחז בכל שביב תקווה.

ניגשתי לקופה ביצעתי הזמנה ואפילו שילמתי. פתאום קלטתי לאיזו צרה נכנסתי ושאלתי "מתי יגיע האוכל ?".

"אהה" – אמרה לי הקופאית, "תצטרכו להמתין 20 דקות, יש אנשים שהגיעו לפניכם".

אשתי הציעה שנמתין, אולם אני לא הייתי מסוגל להישאר רעב והודעתי חגיגית "אז אנחנו עוזבים". ביטלנו את התשלום ויצאנו לדרכנו לחפש אוכל במדבר הפורח.

עדיין הייתי אופטימי.

במהלך כשעתיים נסיעה יצאו עיני מחוריהן בניסיון נואש למצוא מסעדה. כשהתקרבנו לנס ציונה היה רעיון להיכנס לאחת המסעדות המוכרות לנו. אז כבר נכנס לעניין הזה ידידינו מרפי. ההוא מ"חוק מרפי" וכמובן שבכניסה למסעדה הזו עמדו אנשים בתור לשולחן פנוי.

עדין נשארתי אופטימי.

המשכנו למתחם פאואר סנטר בנס ציונה וכמובן שגם במסעדה הזו המתינו אנשים בחוץ.

נדמה לי שאפילו זיהיתי מישהו שהיה לידי כשהצטלמתי ליד כלנית פורחת כמה שעות קודם לכן.

בסופו של דבר- נכנסנו למסעדת בורגר ראנץ הסמוכה, שם לא היה תור. הנערים שעמדו מאחורי הדלפק, קיבלו את פנינו בחביבות.

"יש לכם לחמניות" , שאלתי. "חוק מרפי" נשף בעורפי, ולא רציתי לקבל עוד תשובה שלילית.

גם לא היה לי כוח לספר להם שאם היינו ממתינים 20 דקות במסעדת אסא בקיבוץ גבים- כבר מזמן היינו שבעים ומרוצים.

ללא ספק היה זה אחד ההמבורגרים המשמעותיים שאכלתי בחיי. כל זה כי סירבתי להקשיב להיגיון הבריא של אשתי שבסה"כ ביקשה שנמתין 20 דקות.

* * *

לעיתים ה"החלטות הראשונות" שלנו הן ההחלטות הנכונות ביותר.

לפגוש כמה שותפים עסקיים , ולבסוף לסגור עם הראשון, להכיר כמה בחורים ולבסוף להתחתן עם הבחור הראשון. לראות כמה דירות ובסוף לשכור את הדירה הראשונה.

ואולי להעדיף את המסעדה הראשונה שבדרך,גם אם צריך להמתין 20 דקות, ולא להתבחבש שעתיים בחיפוש אחר מסעדה שלא ידוע מתי יתפנה בה מקום.

מה אתם עושים במצבים כאלו ?